גם בלילות פסח אני אוכלת חמץ ומצה, בעצם, אני מוותרת על המצה ונשארת עם החמץ.
יחד עם זאת, יש משהו בהגדה של פסח שמדבר אליי בין השורות. אני מאד אוהבת את הספר, הפיזי. יש לי נטייה לרכוש הגדות לפסח מכל הסוגים וכל המינים. הגדות של קיבוצים, הגדות של שכונות, הגדות של ויצ"ו, הגדות של ילדים.
אני חושבת שמה שאני אוהבת בספר זה העובדה שהסיפור עצמו, זה שכל המרבים לדבר עליו הרי זה משובח, לא נמצא בספר עצמו. והרי זה גאוני. זוהי הסיפורת האינטראקטיבית הראשונה בעיניי.
הספר הוא מעין מרחב לימינלי שמגשר בין ההווה שמשתנה כל הזמן לבין הסיפור שמספרים על יציאת מצריים. וכל אחד למעשה מספר את הסיפור באופן שונה, ואפילו אצל כל אחד הסיפור משתנה משנה לשנה מקריאה לקריאה.
את ההגדה, תאמינו או לא, קראתי בערב של ערב ליל הסדר. בליל הסדר עצמו, ולא משנה אם זה בצד שלו או בצד שלי, אין התייחסות של ממש לטקסטים. בצד שלו יש מרדף שגורם לי לחוסר נשימה אחר הפסוקים והכל נשמע לי כמו מלמולים חסרי פשר שמנסים לגבור בקולם על הרעשים שמסביב. ואז מגיע הכבש. ושקט. וממשיכים המלמולים. וההמולה של המרדף אחר הילדים, אכלו, לא אכלו. שלא יאכלו. ואחר כך מרימים, מנקים. המולה של נשים שאני לא מתחברת אליה.
בצד שלי, נו טוב. יש רמז מקדים במשפט הראשון של הפוסט. המסורת המשפחתית שלי מוותרת על המצה, נשארת עם החמץ והספר נמצא ברקע, רחוק רחוק מהעין. אוכלים, מרימים והולכים.
שנה זו (לא שאני קוראת את ההגדה כל כך הרבה זמן... למעשה זו השנה השלישית בלבד שאני מנסה להבין מבעד לערפל המילים) התחברתי מאד לסיפור המעשה של רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַיָמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַלֵּילוֹת.וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ.
הדמויות בסיפור הזה נראות לי ממש סוג של גיבורי על והמפגש בינהם, בבני ברק, הוא מפגש רב עצמה. אני ממש יכולה לעצום עיניים ולדמיין את המפגש ואת המתח במפגש. המתח בין הגיבורים שתמיד קיים ותמיד יהיה קיים. ואיך זה שכל הגיבורים האלה הגיעו לרבי עקיבא הצעיר בעיר הזו, בני ברק. הפירוט הזה של המפגש מאד גרפי בעיניי. התלמידים שלהם שבאים לגעור בהם, שהגיע זמן שחרית. ומה היה אותו מדרש שדרש בן זומא שגרם למשחק השח הזה בין גיבורי העל שנפגשו בבני ברק וישבו על מצבריי אצל רבי עקיבא.
מאחלת לכולם יציאה מעבדות לחירות, אם זה אפשרי. אפילו הצצה לצד של החירות זה בסדר.
